ביתנו לא היה לנו קן, לא היה לנו חומה. מן החלונות הקרועים נשבה רוח, רוח בודדת מן השדה שנרצח בו הדוד. פרוץ היה הבית. התקרה לא כיסתה את השמים, לא ריסנה את התהום. הכל סדוק היה, פתוח לא־להים ולאימה (זלדה)
יום שבת ה7.10, תפס אותי ואת משפחתי בביתנו בקיבוץ בנגב. גיאוגרפית רחוקים רק בפסיעה מצמררת של קילומטרים בודדים מהעובדה שמחבלים לא חדרו לביתנו, אבל קרוב מספיק שבתוך ה1,476 נרצחים יהיו יותר מדי שמות ופנים אהובים. פנים ושמות שהיו חלק מהיומיום שלי ובמחי רגע, הפכו לזיכרונות, לסטטיסטיקות. תמיר אדר ואיתי סבירסקי חברים לספסל הלימודים. שלומי מתיאס, עמית לתכנית המנהיגות במנדל ותמיד הראשון להתנדב להכין קטע מוזיקלי מרומם נפש. אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, שנהרג באותו יום כאשר יצא להגן על ביתו. וגם, המחנכת שלי בחטיבה, רותם קלדרון, וג'ודי ויינשטיין, המורה שלי לאנגלית, שנחטפו גם הן.
הנגב עבורי מעולם לא היה רק שורה בתעודת זהות, אלא מרקם החיים עצמם. כאן גדלתי וחונכתי ובשנים האחרונות גם ביססתי את מרכז חיי המקצועיים בנגב כמרצה ליזמות באוניברסיטת בן גוריון וכמנהלת אקסלרטורים טכנולוגיים בתעשייה. תשוקת העשייה שלי תמיד הייתה סביב שאלת פיתוח ההיי-טק בנגב והיכולת למוביליות חברתית ושיוויון הזדמנויות בפריפריה. מתוך הפרספקטיבה וההתמחות באקדמיה ובתעשייה בעולמות הטכנולוגיים, תמיד ריתק אותי לראות כיצד המגמות בהיי טק הישראלי משקפות במידה רבה את הלכי הרוח במדינה, גם בתקופות של פריחה כלכלית, וגם ברגעי המשבר והשפל.
מלחמת ה10\7 פגשה את ההיי-טק הישראלי בעיצומו של משבר מתמשך, שהתחיל ב2022 מעליות הריבית שגרמו לירידת שווי למשקיעים וחוסר יציבות פוליטית עקב המהפכה המשטרית. עוד לפני המלחמה 2% בלבד מכלל ההיי-טק בישראל היה בנגב, ונכון להיום, הסטארט-אפים שבקושי הצליחו לצלוח את המהפכה המשטרית ובריחת המשקיעים הזרים, נמצאים בחשש קיומי ממשי. לפי הדו"ח האחרון של רשות החדשנות מ- 2023, בשנת 2022, ענף ההיי-טק הישראלי היה אחראי ל-48.3% מסך הייצוא מישראל, והסתכם ב-71 מיליארד דולרים. בדצמבר 2023, חודשיים מפרוץ המלחמה, הנתונים צללו ב60%, הנמוכים שהיו בעשור האחרון בישראל. לא צריך להיות כלכלנים מומחים כדי להבין שקיימת סכנה ממשית לעתיד הכלכלה הישראלית ולעשרות אלפי מקומות עבודה ברחבי הארץ. בשש אחרי המלחמה, שיקום ה-start up nation בישראל ובדרום המדמם בפרט יהיה חייב לעלות לסדר היום הציבורי ולהיות מתוכנן אסטרטגית בראייה ארוכת טווח, הן ברמה הלאומית והן ברמה המוסרית.
כחמישה חודשים אחרי המבול, בפינה דרומית של הארץ שהייתה אנונימית עד ממש לא מזמן, כשריח העשן והמוות עוד צורב את הגרון, על חורבות של מדשאות פסטורליות מוכרות ושברי רעפים אדומים, נפגשתי עם עצמי אחרי המלחמה. ז'אן אמרי כתב במסה "לכמה מולדת זקוק האדם", שתמצית המילה מולדת, אחרי שמנקים אותה מקלישאות רומנטיות, היא ביטחון. ואותו ביטחון, החוזה הבסיסי ביותר בין אזרח למדינה, נפגע במובן העמוק ביותר באותו היום וספק אם יהיה ניתן להשיבו לאותה נקודה בה היינו לפני. הפגיעה לא באה לידי ביטוי רק בחדירה של אלפי מחבלים לשטח ישראל, אלא בשעות על גבי שעות של כשל צבאי ומדיני ותחושת נטישה עמוקה של תושבי עוטף ישראל לגורלם. בסיור בקיבוץ בארי האהוב והמוכר מימים לא רחוקים, במקום צחוק ילדים מתגלגל מהגנים, המולת חדר האוכל והקלנועיות בשבילים, שרר שקט מצמרר של יישוב רפאים. השקט הצורם היווה עבורי בעיקר תזכורת חיה לא רק למה שאיבדנו, אלא למה שעוד נצטרך לבנות מחדש.
בכדי להתקדם לעבר עתידנו, נהיה חייבים ללמוד מטעויות העבר, ובכדי ליצור שוויון הזדמנויות אמיתי בין מרכז ופריפריה ותעשייה עתירת ידע מקומית דרומית שמקיימת את עצמה, תהיה חייבת להישאל באומץ השאלה לא רק מהן הפעולות שנבצע בשש אחרי המלחמה, אלא מה נעשה בנגב עד שהתחילה המלחמה? נהיה חייבים לעצור ולהבין איך הגענו מלכתחילה למצב שבו יש רק 2% תעשייה עתירת ידע בחבל ארץ שמהווה 60% משטחה הכולל של מדינת ישראל. איך אנחנו משקמים לא רק את הסטארט אפים שקרסו, את הבתים שהושמדו, אלא גם את הנפשות שנפגעו, את האמון שנשבר? מכל השאלות האלו, הכרחי יהיה להציב מטרה לאומית ברורה וארכת טווח לחיזוק ההיי-טק בנגב.
ב2008 התרחש משבר כלכלי גלובלי חריף שהחל עם התפוצצות בועת השקעות הנדל"ן בארה"ב שגררה אחריה ירידה דרמטית במחירי הדיור וחדלות פירעון משכנתאות. כתוצאה ישירה ממשבר הסאב-פריים כל הנכסים הקשורים לנדל"ן וביניהם ניירות ערך הנסחרים בבורסה, איבדו מערכם. המשבר החל כדור שלג שהתפשט למשבר פיננסי מהגדולים בהיסטוריה המודרנית, עלייה דרמטית בשיעורי האבטלה וירידה חדה בפעילות הכלכלית - צניחה של 45% של מדד ה S&P 500 המשקף את מצבן של 500 מהתאגידים הגדולים בעולם. בכדי להתמודד עם תוצאות המשבר ולאושש את השוק, ממשלת ארה"ב נתנה גיבוי כספי לגופים שקרסו. כצעד ראשוני והכרחי לעצירת כדור השלג, הממשלה ביצעה שורה של רפורמות באיחור טרגי לתיקון טעויות העבר, ואלו צמצמו את הסיכון שמשבר כזה יחזור. היום, כמעט 20 שנים מאוחר יותר, בעקבות הצעדים המדיניים שהתקבלו והרפורמות שנחקקו, במרבית המקומות מחירי הדיור עלו בעשרות אחוזים ממחירם לפני המשבר ושוק הנדל"ן התאושש כליל. אם ארה"ב הצליחה לאושש בפרק זמן כה קצר משבר שגרם ל25% מתושבי ארה"ב לפשיטת רגל, גם לנו יש סיכוי ליישם וללמוד.
כשהאבק יתפוגג והתותחים ידמו, האתגר שיעמוד בפני המדינה יהיה כיצד לסייע ליזמים טכנולוגיים להצליח, כשהפעם מה שיש להציע הוא בעיקר אי ודאות גדולה מאי פעם. אותם יזמים אמיצים שיבחרו דווקא עכשיו לא לוותר על החלום ולהקים סטארט–אפ טכנולוגי בישראל, ימצאו שוק משקיעים קשה ודליל והערכות שווי שונות לגמרי מהשנה החולפת. הפעם, אין מנוס מהעובדה שהמוטיבציות של היזמים החדשים יהיו שונות לגמרי. אני צופה שיהיה מדובר ביזמים ויזמיות שיהיו מונעים מדחף חזק יותר מרווח כלכלי. מניעים שבסיסם בתחושת משמעות עמוקה ונקודת כאב אישית שמוכרחים לפתור. היזמים החדשים יהיו יזמים חברתיים בעל כורחם, מתוקף בחירתם להמשיך לפעול בישראל של אחרי ה7.10.
מכל האנשים האהובים שאיבדתי, הקונספציה של הביטחון שהתנפצה והפחד הממשי לשלום משפחתי כשאנחנו חבוקים בממ"ד כשכל מה שיש לנו להגנה עצמית הוא סכין ביתי רעוע, השבת השחורה פגעה בי אפילו יותר קרוב וכואב. באותו בוקר ארור, הטלפון הראשון שעשיתי בשעה 7 בבוקר כשחשבתי שמדובר "בעוד" מתקפת טילים על הדרום הייתה לחבר נפש, לאדם אהוב ויקר שהיה בשבילי מנטור, איש סוד ועצה. את אבשל הכרתי לפני 15 שנה, כשעבדתי בחברת "אל-על" אני, בחורה צעירה מדי בתפקיד בכיר מדי צריכה לעדכן את מנכ״ל התק״ם האגדי שאני מורידה לו 100,000$ מהמחזור. זו הייתה הפגישה העסקית הכי קשה ובדיעבד הכי משמעותית בחיי. החיבור היה מיידי, נשביתי במוחו החריף, בחשיבה היצירתית, בעיניים המחייכות ובמקצועניות הבלתי מתפשרת. עוד בסופה של אותה פגישה קשה החלפנו המלצות על ספרים, שיחה על ניטשה ועל הנגב ששנינו כל כך אוהבים. גם בניהול של מחזורי מיליוני דולרים, מאות אנשים וחברות בנות מורכבות, אבשל היה ונשאר אותו קיבוצניק מחוספס, חסר מניירות ומקצוען אמיתי. הפגישות שלנו בחדר האוכל של בארי על כסאות העץ הנוסטלגיים, ובקפה איטליה התל אביבי גונבים כוס יין משובח באמצע יום עבודה. השיעורים שלימד אותי, נדיבות הלב והידע שהפגין בחיוך ובשמחת ואהבת החיים לנצח יהיו חלק ממני. אבשל היה אדם חולם ומאמין גדול ביכולת של הנגב להניע את הכלכלה הישראלית. הוא פעל ביתר שאת להקמת חברות עסקיות מתקדמות שפועלות מהנגב, לשילוב אזרחים ערבים ויהודים בתעשיות עתירות ידע, ליצור גאווה מקומית כלכלית אמיתית ממקום של עוצמה וניצול היתרונות של המקום וההון האנושי הקיים באזור. אבשל כבר לא יחזור, אבל החזון שלו להפרחת הנגב הולך איתי ועם האלפים שהוא נגע בהם בדרכו המיוחדת.
למרות הכל, הייתי ונשארתי אופטימית חסרת תקנה. התשוקה שלי לתחום היזמות הטכנולוגית והרצון העמוק לייצר מוביליות חברתית בעקבותיה כאן בנגב, נתנה לי כוח גם בימים הקשים ביותר. בתחילת המלחמה, כשהרגשתי קפואה מאימה ודאגה, הניסיון שלי בליווי יזמים, בהפיכת רעיונות למציאות בזמן קצר, הפך לכלי חשוב בידיי. אך הפעם, הוא שימש לא רק לקידום פרויקטים טכנולוגיים למטרות רווח, אלא גם ליצירת מיזמים חברתיים שהניעו שינוי מהבסיס. בכל פעולה, בכל יוזמה, חיפשתי להפוך את התחושה של חוסר אונים לתחושת יכולת, להראות שגם בתנאים הכי קשים, אפשר למצוא דרך לפעול ולהשפיע על מנת להיטיב. העשייה, גם במחיר של שעות שינה וזמן עם המשפחה, הייתה עבורי משענת ונקודת אור במקום הנמוך והכואב ביותר שידעתי.
כדי שיהיה לכולנו סיכוי אמיתי לשקם את תעשיית ההיי-טק בנגב, הצעד הראשון יהיה להגדיר את מנוע התמיכה ועידוד יזמות בשלביה המוקדמים כמטרה מדינית ואינטרס לאומי מובהק. במידה ונתמקד רק בפתרונות עתידיים וחלוקת תקציבים בלי לייחס משמעויות כבדות של מקום המדינה בפיתוח ההיי-טק בנגב מהבסיס, החל מהסללה של התושבים לתעשייה מסורתית, חינוך מוקדם ליזמות וזיהוי הזדמנויות, ועד מתן תמריצים במיסוי למרכזי פיתוח, עידוד השמה של אזרחי הנגב והגברת השקעות מוסדיות בפריפריה. ללא כל אלו, כל ניסיון לתכנן את שיקום ההיי-טק בישראל ובפרט בנגב שעוד מלקק את פצעיו, יהיה חסר כל סיכוי. אנחנו חייבים לעצמנו להסתכל באומץ ובביקורת על העבר על מנת שנוכל לבנות תכנית אסטרטגית אחראית מבוססת ניסיון ולקחים לעתיד.

תומאס מאן מסיים את ספרו האלמותי "הר הקסמים" במשפט "האמנם תעלה פעם גם מקרב חג המוות העולמי הזה, מתוך אש קדחת זדונית זו, שהציתה מסביבי את רקיע הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?" זה יהיה הניצחון האמיתי, כאשר בשש אחרי המלחמה, נקום מהעצב העמוק ונכתוב כאן סיפור חדש, לכבודם, לזכרם. ולעתיד ילדינו.
Kommentare